משהו ששווה להתעכב עליו + عرب شمينت עַרַבּ שַׁמֶנֶת

שתי יצירות קצרות, חדות וחותכות על זהות וגבולות.

— משהו ששווה להתעכב עליו · עפרי פוקס —

כבר כמעט עשר שנים אני לא מצליחה להגדיר איזו מין הטרדה מינית עברתי. ואם הוא לא נגע בי, זה עדיין נחשב הטרדה? הטרדה 'אפורה', אני קוראת לה. זה התחיל כך כי כל המונחים האחרים הלחיצו אותי מדי. חשבתי ש'אפורה' זה כללי ולא מחייב, וזה המשיך בכך שהאפור הזה בלע אותי לתוכו לעולם מטושטש, לא מוגדר, לא חד משמעי, עולם של אי וודאות, עולם של סימני שאלה. ושאלות זה דבר מבלבל רבעק! בימים שבהם הכל מתורגם לשחור או לבן, אני בוחרת לעסוק באפור. בגבול הדהוי שחשוב לפעמים למחוק, להתקדם עוד צעד ולהרחיב אותו, לעומת הגבול הדהוי שמסמן שהגעתי לקצה שלי ואותו חשוב לצבוע בשחור כי הוא שומר עלי, ואני צריכה לשמור עליו. עופרי בת ה־23 ועופרי בת ה־32 נפגשות על הבמה וממשיכות לשאול את השאלות על הגוון הזה, האפור.

— عرب شمينت עַרַבּ שַׁמֶנֶת · פיראס מונדר —

פיראס, שחקן צעיר בוגר סטודיו למשחק, בראיון אישי וחשוף אחד על אחד שבו הוא מסיר את המסכות ומספר לראשונה את סיפורו. מהילדות בנצרת דרך לימודי סיעוד בג'נין, ועד ללימודי משחק בניסן נתיב, שם גילה שהבמה יכולה להיות גם מקום של חופש וגם של חשיפה כואבת. מופע אישי ובלתי מתנצל שבו הגבול בין ראיון לתיאטרון מיטשטש, והאמת מתפרצת החוצה גולמית, חדה, מצחיקה ומרגשת.