איש הכריות

מרטין מקדונה הוא מהיוצרים הבריטים-אירים הבודדים שמצליחים לנוע בין בימה לקולנוע ולהישאר נאמנים לאותה טביעת אצבע אמנותית בשני המדיומים. בסרטיו ("ברוז'", "שבעה פסיכופתים", "שלושה שלטי חוצות מחוץ לאבינג, מיזורי", "רוחות אינישרין") כמו במחזותיו, מקדונה בונה עולם שבו אלימות קיצונית ואבסורד קומי חיים באותה נשימה - דמויות רוצחות מתלוצצות, סוגיות מוסר עמוקות נדונות בשפה גסה וילדותית, וטרגדיה מתפוצצת בדיוק ברגע שהצופה מותר לו לצחוק. המנוע המרכזי שחוזר בכל יצירותיו הוא היחס הבעייתי בין סיפור למציאות: גיבורים שמספרים סיפורים, כותבים אותם, או נלכדים בתוכם, ונדרשים להתמודד עם השאלה אם לבדיה יש אחריות מוסרית, אם למילים יש כוח להרוג. גם האשמה ואפשרות הכפרה - תמות דתיות-קתוליות שנשארות אצלו חילוניות וספקניות - חוזרות שוב ושוב, כמו גם דמויות שוליים בפרובינציה נידחת שמנסות לשמר כבוד עצמי בעולם אלים ואבסורדי. "איש הכריות" הוא אולי הביטוי הכי צרוף למחשבה הזו: מחזה שכולו עוסק בשאלה אם לסיפורי אימה יש כוח לגרום לאימה ממשית - וזו בדיוק השאלה שמקדונה ממשיך לשאול, בדרכים שונות, בכל עבודה שלו.

"איש הכריות" עלה לראשונה ב-2003 בתיאטרון הלאומי בלונדון בבימויו של ג'ון קראולי, וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס אוליבייה למחזה החדש הטוב ביותר. ב-2005 עברה ההצגה לברודוויי, בכיכובם של ג'ף גולדבלום ובילי קראדופ, והתקבלה כאחת ההצלחות הדרמטיות הבולטות של אותה עונה. מאז, המחזה תורגם לעשרות שפות והועלה במאות הפקות ברחבי העולם - מגרמניה ופולין ועד קוריאה, יפן וברזיל - ונחשב לאחד המחזות העכשוויים המבוימים ביותר בעולם מתחילת שנות האלפיים. עניין מיוחד לו במדינות שחוו טוטליטריות מהקרוב: ברוסיה, בפולין ובמדינות מרכז אירופה ומזרחה ההצגה זוכה לעיתים לפרשנות פוליטית ישירה, כמחזה על מדינת פחד שמפקחת על דמיון האזרחים שלה ולא רק על מעשיהם. במקביל, בכל מקום שבו הוצג המחזה - הנושא הקשה של רצח ילדים ליווה אותו באזהרות תוכן, בדיונים ציבוריים ולעיתים גם במחלוקת - אך לא הכשיל את מעמדו כאחת היצירות התיאטרוניות המשמעותיות של הדור.